פורסם במקור ע”י גלית לוי, במגזין הורים וילדים, שנת 2000
מתי בפעם האחרונה עמדת עירומה מול המראה? אם את לא זוכרת , כנראה שזה קרה לפני זמן רב מדי. הניחי את העיתון, גשי למראה הגדולה הדליקי את האור. תסתכלי על הבטן על החזה, על חמוקי המותניים, על הרגליים . עכשיו תסתובבי קצת ותציצי מאחורי הכתף בגב ובישבן. מהי הבעת הפנים שלך כרגע? את מרוצה? האם זו הבעת פנים שמחה למפגש עם חברה טובה שמזמן לא ראית, או דווקא הבעת פנים כועסת? על כך ש”נטשה” אותך?
אנחנו מסתכלות על הפנים שלנו יום יום: תוך כדי רחיצת השיניים, במעלית כשאנחנו שואלות את הילד ‘מי שם במראה?’, בפקקים בראי הקטן שבאוטו. כחמש עשרה סנטימטר דרומה משם נמצאים השדיים שלנו. מיכל שונברון טוענת שאנחנו צריכות להיפגש איתם יום יום. “להיות בקשר עם כל הגוף שלנו כמו עם הפנים.”
שונברון מעבירה סדנאות בנושא בריאות השד והאישה מזה כחמש עשרה שנה. במקצועה היא עובדת מול אחיות בריאות הציבור ועובדת יחד עם ארגון אחת לתשע. “מתוך ההתנסות שלי בנושאי החינוך לבריאות, ויעוץ לבריאות נשים הגעתי למסקנה כי קיים יחס הפוך ושלילי בין הרפואה המתקדמת, המדע והטכנולוגיה ועלית עוצמת הידע, לבין השליטה וההכרות של כל אחד מאיתנו עם הגוף שלו. כחברה וכתרבות אנחנו מתקדמים ורוכשים יותר ויותר שליטה אך כאינדיבידואלים אנחנו סובלים מחוסר הבנה, היכרות וידע על הגוף.”
שונברון מסבירה שהתרבות המערבית מקדשת תפיסות וערכים המגדירים מהו גוף טוב; מעין סמכות חיצונית הקובעת כללים ואידיאלים שיש לשאוף אליהם. “סמכות רפואית אחרת נדרשת למשל, כשאנחנו נעדרים מן העבודה או מבית הספר ומתבקשים להביא “פתק מהרופא” או כשאישה לא מגיעה ללידה בלי התערבות רופא. כדאי לעצור רגע ולשאול את עצמנו מה צריך להיות הקשר בינינו ובין הגוף שלנו, מי קובע מתערב או משפיע על מה קורה בגופנו? מי אחראי על הגוף שלנו?
עצמי את העיניים וחשבי איך היית רוצה שיראו השדיים שלך. עכשיו תדמיני איך הם נראים באמת . בואי נחזור למראה. מה שישתקף לעינייך יהיה בוודאי תערובת מוזרה שבין איך שהם נראים לאיך שהיית רוצה שיראו. “ברור שקשה לאישה להרגיש טוב אם שדיה אינם תואמים את אידיאל הזמן והמקום בהם היא חיה, אבל ערכי היופי הם שרירותיים.” אומרת שונברון.
בספר ההיסטוריה של השד כותבת המחברת מרלין יאלום: “בדעתי לעורר אותך הקורא, לחשוב על שדיהן של נשים כפי שלא חשבת עליהם מעולם. רובינו, ביחוד גברים, רואים בשדיים קישוט מיני- היהלום שבכתר הנשיות… ההנחות שאנו, בני המערב, מקבלים כמובנות מאליהן בעניין השד מוכחות כשרירותיות במיוחד כאשר בוחנים אותם בפרספקטיבה היסטורית.” בספרה מנסה יאלום לברר למי שייך השד האם הוא שייך לילד היונק לבן הזוג שמלטף אותו? למעצב האופנה או לפירסומאי? לתעשיית החזיות הממציאה מדי יום חזייה מקטינה או מגדילה לפי דרישות האופנה המשתנות, או לרופא המחליט מתי יש לערוך בדיקת ממוגרפיה. או אולי לפלסטיקאי?
שונברון אומרת ש”השדיים שייכים קודם כל לנו, לנשים. אפשר ללמוד מהתייחסותה של האישה אל שדיה, כיצד היא מעריכה את עצמה כפרט. נשים נאלצות להתמודד עם המשמעויות השונות שמייחסת החברה לשד. משמעויות שבונות יחד את הדימוי העצמי
וההערכה שלנו בעיני עצמנו ולא מאפשרות לנו להתבונן בעצמינו דרך פריזמה נקייה.” כלומר, אנחנו מתייחסות לשדיים שלנו בעיני המתבונן או בעיני הפנטזיה? “כשזה מגיע לשד אנחנו שבירות. ילדות בנות עשר ונשים שהן אמהות בעצמן, מפנימות את המסר שמשהו לא בסדר: הצורה, הגודל, השימוש או מידת החשיפה כחלק מראייה כללית שמקורה בתחושה שאנחנו לא מספיק; לא מספיק רזות, יפות, חכמות, גבוהות. והראייה החד משמעית לכך היא גיל הנשים שפונות לניתוחים לשינוי החזה. בתרבות הקפיטליסטית שבה אנו חיים , ספק אם בת שעוברת תהליך של סוציאליזציה תגיע להשלמה עם מי שהיא. היא חשופה כל הזמן לתעשיית הפירסומת הבנויה על הערכה עצמית ירודה של הנשים. אנחנו לא מספיק יפות, רזות חכמות. עובדים עלינו בקטע הזה.”
שונברון ממפה את התפיסות התרבותיות החברתיות והאישיות של השד. תפיסות שעברו גלגולים היסטוריים חופפים ומנוגדים )ראה מסגרת(. תפיסות אלה הן תוצאה של זמנים מקומות אמונות ותרבויות. הן שהעלו את השדיים לסדר היום הציבורי והן שגירשו אותם משם במיאוס בתקופות בהן היו השדיים סמל לחטא ולפיתוי אירוטי.
מרלין יאלום מחברת הספר “ההיסטוריה של השד” משקפת בכתיבתה את הניגוד הקוטבי שבין השד האירוטי והשד האמהי המניק- היא כותבת כך: “מאז שלהי ימי הביניים היה פולחן השד האירוטי מציין קבוע של התרבות המערבית. ככל שנוספה לשדיים משמעות אירוטית הלכה ונדחקה משמעותם האימהית.” האם הניגוד הזה בלתי ניתן לגישור?
שונברון: “היותו של השד ארוטי אינה מבטלת את היותו בה בעת אימהי. למרות זאת, אין להתעלם מהעובדה שאמהות מניקות עלולות לחוות בתקופה מסוימת לאחר הלידה ירידה
בחשק המיני. יש חברות שבהן האישה לאחר הלידה, פורשת יחד עם תינוקה עד שהיא מרגישה שהיא יכולה לחזור לחיי זוגיות. באופן אישי, חבל לי שנשים מאמצות להן תפיסות של או או ובוחרות שלא להניק כדי ששדיהן לא יתקלקלו. אנחנו יודעות היום את מה שלא ידעו במאה השש עשרה כשהאמינו שפעילות מינית פוגעת ביצור החלב בגוף. עם זאת צריך לזכור שאצל נשים רבות לאחר הלידה, הגוף נתפס כמשרת את התינוק. יש נשים שחוות קושי עם כפל התפקידים : גוף המשרת את התינוק ואת בן הזוג ומרגישות שהגוף שלהן לא שייך להן.”
“הקשיים הפיסיים והרגשיים, יחד עם השינויים ההורמונליים גורמים לנשים מסוימות להתנתק מהגוף שלהן. אחרות מספרות שההריון ותקופת ההנקה היו דווקא הזדמנות לגלות מחדש את הגוף ולאהוב אותו. בדרך כלל דרוש לנשים זמן לאחר הלידה כדי להשלים מחדש עם הגוף ועם סימניו החיצוניים של השינוי.”
“התקופה שלאחר הלידה היא גם תקופה שבה מתעצב דימוי הגוף שלנו מחדש. יש נשים למשל שרואות את ההנקה כטרחה מיותרת, אחרות רואות אותה כיעוד והגשמת הנשיות. האופן שבו כל אחת מצליחה לממש את הדימוי שלה משפיע מאוד גם על האופן שבו אנו תופסות את גופינו. יש מי שתחווה את הגוף כמוקד של כוח ועוצמה ויש מי שתסרב לקבל את השינוי ואת סימניו ותפגין כלפי הגוף יחס של זלזול או חוסר קבלה. אם אפשר, כדאי לנצל את תקופת ההריון או התקופה שלאחר הלידה כדי להתחבר להכיר ולאהוב את הגוף שלנו.”
בין כל דימויי השד שמונות יאלום ושונברון, דימויים השייכים לעבר ולהווה: השד הקדוש השד האירוטי , השד האימהי השד הפוליטי והשד הרפואי, קיים השד האישי והשד התרבותי. שונברון: “כל אחת מאתנו בדימויים האישיים שלה לוקחת משהו מן התרבותי הרווח ומשהו משל עצמה כפי שעוצב בתפיסת עולמה במשך השנים. בסופו של דבר קיים יחס ישיר בין האופן שבו החברה תופסת את השד ובין האופן שבו האישה תופסת אותו. ככל שהחברה רואה את תפקידו של השד במעגל החיים ואת חשיבותו המרכזית בגידול הדור הבא כך הוא מקבל מעמד גבוה יותר בתרבות ובראייה האישית. והפוך: ככל שההתייחסות לשד היא חלק מתפיסה כוללת של הגוף הנשי כאובייקט להנאת העולם הגברי, אם בצד האירוטי אם בצד הפורנוגרפי, ימוקמו השדיים נמוך יותר בסולם התרבותי חברתי ויגדל השימוש בהם בתעשיית הפירסומת ונשים רבות תאמצנה לעצמן התבוננות בשדיים מתוך נקודת מבט גברית.”
“לא בהכרח. השד האישי משתנה בהתאם לתקופות השונות בחיינו לפעמים הוא אימהי לפעמים הוא אירוטי לפעמים הוא פוליטי ולפעמים הוא גם וגם. ההתייחסות אל השד משתנה
בהתאמה למעגלי החיים ולתפקידים השונים שאנו לוקחות בהם: ילדות, נערות, נשים, אמהות. בסופו של דבר כל אחת בונה את זיהות הגוף שלה שעומדת מאחורי הזהות הפנימית שלה.”
שונברון טוענת שההתחלקות בין דימוי השדיים והתפיסות התרבותיות שנגזרות מהם תורמים לנתק בינינו לבין הגוף שלנו. “אני לא חושבת שאנחנו צריכות לבחון את הגוף שלנו או את האיברים שבו על פי מידת הפונקציונאליות שלהם. אני חושבת שאנחנו צריכות ללמוד לקבל ולאהוב את הגוף שלנו כמות שהוא. הבעייה היא שאנחנו מכניסות אותו למסלול של ביקורת וחוסר קבלה שעלול להתדרדר להזנחה. נשים רבות שכן מטפחות את גופן וכביכול מודעות לו ולנוכחותו, לא עושות זאת למען עצמן אלא כדי למצוא חן בעיני החברה הגברית.”
“השאיפה היא שכל אישה תשאל את עצמה עבור מי היא מטפלת בעצמה. השאיפה היא שכל אחת תדאג לעצמה בכל הרמות, קודם כל למען עצמה ובשביל עצמה. שכל אחת תדע מה חיוני לגוף שלה. טיפוח בריאות כמעט ולא קיים אצל נשים. אנחנו רואות את השדיים
שלנו כמיועדים לתינוק , לגבר או לרופא. אנחנו לא תופסות אותם כשייכים לנו.”
העובדה ששדיים הם חלק בלתי נפרד מן האומנות, הפוליטיקה הספרות המחקרית ותרבות ההמונים, מעידה יותר מאלף מילים על כך שהאיבר הפך לסמל. מקריאה בספרה של יאלום ברור כי הסמל הזה נטען בערכים חיוביים ושלילים בהתאם לתקופה ולמקום. השדיים הטובים הם השדיים האימהיים, המניקים ונותנים חיים, השדיים הרעים הם מקור הפיתוי והחטא האירוטי.
מלני קליין , אנליטיקאית הגיעה למסקנה שההזיות על השד , המתחילות בחודשי החיים הראשונים , הופכות לחלק מתת ההכרה שלנו ומשפיעות על עיצוב הנפש המבוגרות. קליין תיארה את יחסי התינוק עם השד כיחסי אהבה שנאה בדומה ליחסו אל האם. כך מביאה יאלום את מסקנותיה של קליין: “‘התינוק מטיל את דחפי אהבתו ומייחס אותם לשד המספק )הטוב( , בדיוק כפי שהוא מטיל את דחפי ההרס שלו כלפי חוץ ומייחס אותם לשד המתסכל )הרע(‘ מטרתו היא לרכוש ולהפנים את האובייקט האידאלי ולהרחיק את האובייקט הרע.”
שונברון אינה מרחיקה לכת כקלין. “כמו כל האיברים הזוגיים בגוף שלנו, השדיים שלנו אינם סמטריים. בתקופות ההנקה קצב זרימת החלב בכל אחד מהם שונה ולכן קורה ויש שד אחד שאותו התינוק מעדיף יותר.
שונברון: “אני לא בדקתי את זה. אני חושבת שכל אחת שמכירה מקרוב את השדיים שלה תוכל להבחין בהבדלים ביניהם.”
ככל שהתפתחה הטכנולוגיה והמודרנה איבד השד את תפקידו הראשוני בלעדי כמעניק חיים, ומכאן גם את ערך הקדושה שלו. שונברון מבקשת לקדש מחדש את השד ואת הגוף. במיוחד את גוף האישה עם כל פלאי הטבע של המחזוריות הטמונה בו. “החברה מערבית המודרנית, היא החברה היחידה שלא מכירה בערך המחזוריות ההורמנלי בגוף האישה. כשזה מגיע למחזור החודשי אנחנו במקרה הטוב ‘סובלות אותו’, שלא לדבר על כך שיחס היהדות אליו הוא יחס של טומאה. למעשה זהו מוקד הנשיות של הגוף הביולוגי המאפשר תנאים של הריון והתרבות.”
“נכון. אישה היא יצור נפלא וכך היא צריכה לראות את עצמה. היא מקיימת בתוכה חיים וזו יכולת נפלאה שהטבע העניק לנו. לכן אנחנו צריכות לשמור על הגוף שלנו ולהתחבר אליו. לבדוק איפה לתת תשומת לב ולמה. לשאול את עצמינו למה אנחנו מטפחות חלקים מסויימים ומזניחות אחרים, ולהגיע בסוף למצב שבו אנחנו מודעות ומכירות את הגוף שלנו בדיוק כמו את הפנים.”
“השלב הראשון בהתחברות לעצמנו קשור באהבת הגוף שלנו בקבלה והשלמה איתו. ברור שזהו תהליך שלא קורה ביום אחד. כל אחת צריכה לשאול את עצמה את השאלות, כל אחת יכולה לשנות גישה ועמדות כלפי עצמה וללמוד לקחת אחריות על גופה , בשביל עצמה. וכל אחת יכולה להעביר את זה לביתה; ללמד אותה לחשוב על גופה במונחים חיוביים כחלק מן הטבע ותוך מודעות לניסים הקטנים שמתרחשים בו כל חודש מרגע שאנחנו הופכות לנשים. בסופו של דבר יהיה כאן דור שידע לכבד את הגוף הנשי.”
החשיבה של שונברון היא הוליסטית: קושרת גוף ונפש. בסדנאות שהיא מעבירה לקבוצות שונות , היא מלמדת כיצד להקשיב לשד ובמלותיה: “לשמוע מה הוא היה רוצה לספר, מה הוא משדר פנימה ומה הוא משדר החוצה . כל אחת יכולה לנהל עם עצמה תרגיל כזה. להעלות זיכרונות הקשורים בשד שלה בהתפתחות שלו. לבדוק אם היא משתמשת בו או לא משתמשת בו, אם היא מרגישה שהוא יפה, אם לאו.”
שונברון טוענת ש”ההתחברות אל הגוף דורשת תרגול מישוש ורגש. הנגיעה בעצמינו מבחוץ היא למעשה לימוד העולם הפנימי שלנו: עולם הערכים והדימוי העצמי. למידת הגוף דורשת עשייה יומיומית, מכלול של פעילות ומחשבות עם הגוף. עשייה פיזית ונפשית כאחד המתחברת לכלל יצירה חדשה. אנחנו יוצרות את הגוף שלנו דקה דקה ושעה שעה מדי יום.
הליכה של פעם בשבוע אין פירושה להתחבר ולדאוג לגוף” היא מוסיפה. רכישת המודעות וההתחברות כרוכה בהיכרות עם הגוף שלנו. בהתבוננות במראה , בהיכרות קרובה באמצעות כריות האצבעות. שונברון מייחסת לכך חשיבות ראשונה במעלה. “השד שלנו משנה צורה בהתאם למחזוריות הטבעית שלו מדי חודש ולשלבים השונים של חיינו. חשוב שנכיר אותו ונדע מקרוב כיצד הוא מרגיש בכל אחד מציוני הדרך האלה במהלך החודש ובמהלך החיים.” היא אומרת.
אולי בגלל שמדובר באיבר השייך לגוף הנשי , אולי בגלל שזהו איבר כפול ואולי בגלל התפקידים הראשונים שיוחסו לשד בתקופה העתיקה. היום , יותר מאי פעם נושאים עמם השדיים את החיים והמוות. מצד אחד, השדיים מיוחסים למעבר מנערות לנשיות ולהנקה ומצד שני הם מיוחסים יותר ויותר למוות. שדיהן של הנשים מקיימים למעשה את המתח שבין החים והמוות.
שונברון: “בגלל השינויים המתמידים המתרחשים בשד חשוב שכל אישה תיגע בעצמה. מרגע שאנחנו מבינות שהשד שייך לנו אנחנו לוקחות עליו אחריות. מי שיודעת איך השד שלה ‘מרגיש’ באופן נורמלי בטוחה בהיכרות שלה איתו בימים השונים במהלך החודש ובתקופות שונות בחייה יודעת מה תקין וחשה בטחון ושקט נפשי.”
בסדנאות שמעבירה שונברון היא מפגישה נשים עם מודלים של שד עשויים מסילקון מלמדת אותן על ידי תרגול , בדיוק כמו נהיגה , בישול וכל מיומנות אחרת , כיצד ללמוד להכיר את גופן. הן לומדות על התהליכים והשינויים הטבעיים שעובר הגוף בשלבי החיים השונים, מכירות את הגודש הטבעי שלהן ולומדות כיצד להבחין בין גבשושיות לגושים.
“לא בהכרח. ברוב המקרים השד חוזר לעצמו לאחר תקופה. אצל כל אחת נדרשת תקופה שונה ויש מקרים שאכן השינוי הוא מאוד בולט. עם כל לידה השד משתנה: עוצמת רקמות החיבור מתרופפת, התחושות שלנו משתנות וכמות השומן בגוף משתנה.”
“דווקא הזמן הנכון להתחיל להכיר את השד ובאמצעותו את הגוף כולו הוא כשלושה ארבעה חודשים לאחר הלידה. ”
שונברון חושבת שלמי שרואה עצמה כמומחית לגוף שלה יש סיכוי לפתח ולטפח את עצמה ולגלות שינויים. המפגש היומיומי עם הגוף שלנו מכריח אותנו להיות קשובות לאספקטים שונים של בריאותינו. כל אחת צריכה לשאול את עצמה ‘איזה ערך אני נותנת לבריאות שלי’ ומרגע שהחליטה , לקחת אחריות על הגוף. מי שלא נוגעת”, אומרת שונברון, ” לא תוכל לדעת מה יש לה, מה שייך לה, מה נורמלי. ההיכרות ופיתוח המודעות נותנים לנו כוח, שליטה הנאה ועצמאות. ואני רוצה להאמין שזה גם מעניק לנו איכות חיים. כאישה אני חיה עם האמונה שאני אחראית לעצמי. אנחנו צריכות להיפגש עם השדיים שלנו ועם הגוף שלנו בזמנים קבועים , כמו עם חברות טובות.”
בוקסה- מרלין יאלום מציגה בספרה “ההיסטוריה של השד” הבטים שונים של הסמל הנשי המובהק. היא סוקרת את השדיים מנקודת המבט הדתית, הפוליטית המינית, הפסיכולוגית המסחרית והרפואית. מימי האלות של העת העתיקה ועד למאבק הפמיניסטי.
השד הקדוש – שנתפס בתקופות קדומות מאוד כמה שמעניק חיים או מוות לרך הנולד. יאלום מספרת שהתרבויות הפרה היסטוריות שיוו לפסלי הנשים שלהם שדיים מעוררי יראת כבוד. הדוגמאות הבולטות ביותר הם פסלים מרובי שדיים. בתקופות קדומות, כפי שגם משתמע מספרות עממית, נעשה חיבור ממושך בין גוף האישה, הטבע וההזנה.
השד האירוטי– חלק ממושג היופי והפיתוי הנשי ללא ספק אחד האיברים שבהם טמון הפוטנציאל הארוטי הנשי, כפי שהוא בא לידי ביטוי ביצירות אמנות, סרטוני פירסומת ותעשיית הפורנו. בתקופות מסוימות נחשב השד כסמל לרוע הנשי. יאלום כותבת כי תקופת הרנסנס הייתה התקופה שבה עוצב השד האירוטי כמנוגד לשד האימהי. נשים רבות העדיפו לשמור את השד למאהביהן במקום לילדיהן.
השד האמהי– הוא השד המניק. ההנקה הובנה מאז ומעולם כחלק בלתי נפרד לא רק מתועלת התא המשפחתי הקטן, אלא גם מתועלת החברה הגדולה כולה. היה ברור כי קיים קשר ישיר בין בריאות האזרחים ובין בריאות המדינה. יאלום מספרת שבאמצע המאה השמונה העשרה ויתרו החברות בארצות אירופאיות שונות, ) בעיקר בהולנד( על העסקת מניקות בתשלום והחלו להניק את ילדיהן בעצמן. “האם המניקה נתפסה כגורם חשוב התורם לרווחה הכלכלית של משק ביתה ושל הקהילה בה היא חיה. מאה שנה אחר כך הייתה ההנקה לחלק בלתי נפרד מן המהפכה הצרפתית.” בראשית המאה העשרים תרמו לתפיסת השד האמהי הפסיכולוגיה והפסיכואנליזה שראו את ההנקה ואת השד כחשובים בחיי
הרגש של הילד. לקראת סוף המאה התהפכה המגמה: התרבות האמריקנית הייתה עויינת במהותה להנקה משדי האם.” כראייה לכך היא מביאה את העובדה המדהימה שרק לפני פחות מעשר שנים התרו מדינת פלורידה ומדינת ניו להניק במקום ציבורי.
השד הפוליטי– זה שמשמש כחלק מן המאבק לבריאות החברה, לחוסנה הפיזי והכלכלי. יאלום כותבת על כך שממשלת צרפת העניקה את תמיכת המדינה רק לאמהות מניקות. בימי המהפכה נטען חלב האם במשמעויות פוליטיות: האצילים גדלו על חלב של מניקות, חלב מזוהם ואילו הדור החדש גדל על חלב טהור, חלב אימם הביולוגית. השד הטוב נחשב השד המניק . במשך כל המאה העשרים הצמידו ממשלות שונות מסיבות שונות, ביחוד בעיתות מלחמה משמעויות פוליטיות לשדיהן של נשים: במגזינים שיצאו בתקופת מלחמת העולם הראשונה והשנייה הוצגו נשים חשופות חזה כקורבנות האויב. תמונות אחרות שלהן שימשו להרמת מורל החיילים )!(. ולאורך כל המאה הקודמת היה השד סימן בולט ביותר של נשיות וסמל לעידוד הילודה. רק בשלהי המאה העשרים החלו הנשים עצמן להיות גורם משפיע בפוליטיקה המינית השולטת בשדיהן.
השד הרפואי – “בשנים האחרונות, אומרת שונברון, ” הפך השד לאובייקט לחקר הרפואי, בעקבות התרבות מקרי סרטן השד. השד שלנו הפך למקור מחלה וכל נגיעה בו מעוררת אצל נשים רבות אפשרות לחולי. בד בבד הרצון של נשים רבות לשנות את מה שהעניק להן הטבע ולהתאים לצווי אופנה חיצוניים מביא אותן שוב למרפאה כדי לעשות תיקון קוסמטי. נתק מהגוף סובלות מניתוק הוליסטי בין עצמינו לגוף יש מומחים שיודעים טוב יותר מאיתנו הרופא יכול להכיר את השד שלי טוב יותר ממני ”
שונברון מבקשת מאתנו הנשים לבחון איך משתמשים בגוף האישה לקדום מטרות פוליטיות צרכניות ואחרות, איך מנצלים אותו בתעשיית הפירסומת ותעשיית הפורנוגרפיה. היא מוסיפה בהערת אגב: “יש אומרים שאם סרטן השד היה מחלה של גברים כבר מזמן היה נמצא לה מרפא”.
השד המסחרי בעידן התעשייתי והפוסט תעשייתי גורמים בעלי אינטרסים מסחריים הפגיזו את הנשים בפירסומות על תומכי שדיים , מעצבי שדיים ושיפורים מכל הסוגים. מאז ומעולם כותבת יאלום היו השדיים ממוסחרים. במאה השנים האחרונות תפס הקפיטליזם את השד כאובייקט נושא רווחים.
יאלום מסכמת את הספר במלים הבאות: “במשך רוב תולדות העולם המערבי נשלטו שדיהן של נשים על ידי גברים . דבר זה נכון אם הייתה השליטה הפרטנית בידיהם של בעלים ומאהבים ובין אם הייתה קיבוצית בידי מוסדות שנשלטו על ידי גברים.”
כל הציטוטים לקוחים מ”ההיסטוריה של השד” מאת מרלין יאלום הוצאת זמורה ביתן 1999
הנחיות ספציפיות וכן עזרה וייעוץ בנושאי בריאות האישה ניתן לקבל בטלפונים:
מחפשת מתנה מיוחדת ובלתי נשכחת לאחות, חברה, או קרובת משפחה? בואי לכאן
מיכל שונברון מוסמכת ע"י
איגוד המנחות העולמי לשיטת המודעות לפוריות
המידע המוצג באתר הוא חינוכי בלבד ואינו מיועד להחליף ייעוץ רפואי של רופא מוסמך או איש מקצוע אחר בתחום הבריאות. מטעמי נוחות ומטבע הדברים, המידע באתר מנוסח בלשון נקבה, אך מתייחס לכל מי שנולדה עם רחם ושחלות, גם אלו שאינן מזוהות מגדרית כנשים.
צרי קשר
